“גסיסה מעציבה ביותר, היא גסיסתה של דת עתיקה, אך מעציבה יותר היא גסיסתו של עם”

Samaritans of the 18th century
Samaritans of the 18th century

“גסיסה מעציבה ביותר, היא גסיסתה של דת עתיקה, אך מעציבה יותר היא גסיסתו של עם”


לקראת סוף המאה 19 , נעשו נסיונות של ראשי הקהילה השומרונית בשכם לפנות אל ארגוני תרבות יהודים,שפעלו ברחבי העולם, למען ייסוד בית ספר עברי לצעירי הקהילה.

אחד הארגונים , ואולי הגדול שבהם, שפעל אז (ופועל עד היום בצרפת) להרחבת המסגרות החינוכיות ביישוב הישן בא”י, הוא “כל ישראל חברים”. הארגון ייסד בתי ספר שכאלה ברחבי א”י, ובין השאר כמובן בירושלים . (הראשון ואולי מן המוכרים שבהם, הוא מקווה ישראל הקרוב אלינו- 1870).

היוזמה הראשונית להקמת בית ספר יהודי בשכם, הייתה של שארית הקהילה היהודית שחיה בעיר באותה התקופה . אלה האחרונים, ביקשו לשתף פעולה עם בני הקהילה השומרונית, בכדי לשקף צורך אמיתי להקמת בית ספר מקומי, שיתן מענה לנסיונות שליחי התנועות המסיונריות הפרוטסטניות,שפעלו בארץ, למשוך אליהם צעירים תועים מקרב שתי העדות .

היה זה שיתוף פעולה ראשון, בין שתי עדות אלו, שהיו עד אותם ימים עוינות זו לזו במידה רבה.

פניות רבות ונשנות נעשו אל ארגון כי”ח, אך כולן נענו בסירוב. על מרבית הנסיונות מצד השומרונים, חתומים הכהנים הגדולים ,יעקב בן אהרן, ויצחק בן עמרם (טרום היותו לכהן גדול ) .ב1897 נעשה נסיון נוסף לפנות אל ארגון אחר – “אגודת אחים” המשיב גם הוא בסירוב נחרץ . סירובו של הארגון, זוכה לתמיכה בעיתונות היהודית של אותם ימים, המביעה בוז ושמחה לאיד על התדלדלותו של העם השומרוני.

סופם של הדברים ידוע, וב1903 מוקם בית ספר שומרוני ראשון בשכם, ללימודי חול וקודש, בתמיכתו של הארגון הנוצרי “בתי הספר של ימי ראשון” (Sunday School).

מרגשים במיוחד, היו דבריו של מי שהיה מראשי הציונות – אחד העם ( אשר גינזבורג) , שיצא חוצץ נגד אותם ארגונים רבניים יהודיים, וגינה אותם מעל דפי עיתון השילוח , על ששכחו את עברם ואת גורלם, שהיה זהה פעמים רבות לזה של הקהילה השומרונית.

הנה הדברים שכתב במלואם.

מראה היותר נורא בעולם, הממַלא לב החי חרדה ועצב בלי גבול, הוא בודאי מראה הגסיסה, הרגע האחרון בהתאבּקות החיים עם המות, היש עם האָין.

אחד החכמים (Draper) אמר, שהגסיסה היותר מעציבה היא גסיסת דת עתיקה. אבל בהיות הדת רק חלק מן הקולטורא של כל עם, הנה אפשר להוסיף על דברי אותו חכם, כי עוד קשה מזו היא גסיסת עם עתיק, עם שהרבה והרבה דורות היה חי ונלחם על קיומו, היה מנַצח ומנוצח חליפות, עד שלבסוף יבש מקור חייו, כוחו עזבהו, נתּק הקשר בינו ובין העולם כולו, דבר אין לו עוד עם שאון לאומים, והרי הוא מונח בקרן זוית אפלה, ערירי ונעזב, ומתאבּק עם המות ההולך וקרב.

טרגדיא כזו יש לנו בעולם גם עתה, ולא באיזה אי שומם מאיי הים, כי אם ב”טבּור הארץ” – בארץ ישׂראל. העם הגוסס הוא אויבנו מימי עולם – עם השומרונים. חיים מלאים רגש ותנועה חי העם הזה אתנו יחד הדורות קדומים, בזמן שכּל העולם היה לו צורה אחרת לגמרי, ואז נלחם הוא בנו ואנחנו בו (או להפך – כי הוא פתח בשלום); השׂנאה והקנאה היו עצומות משני הצדדים, אבל עניני החיים, צרכיהם ותמורותיהם, משותפים היו לשני הצדדים, כמו לשאר העמים בימים ההם, שנתקרבו בזרוֹע של אשור ובבל, פרס, יוָן ורומא. והנה אנחנו הוספנו אחר כך לחיות עם כל הדורות, דור דור וחייו, עד שהגענו לדור הזה, והרי אנו חיים גם עמו חייו החדשים, ולא עוד אלא שנתעוררו בנו תקוות חדשות ושאיפות של ימי נוער, כאִלו תמול נולדנו. ו ה ו א, אויבנו האומלל, דמו קפא בקרבו עוד לפני דורות רבים, לא היה בו כוח לפשוט צורה וללבּוֹש צורה בשביל לחַדש נעוריו, וכה קפצה עליו הזִקנה והוא הולך וגוֹוע לעינינו, ואין לו עוד בעולמו אלא ארבע אמות אצל הר גריזים, ששם הוא יושב אָבל ומנודה ומחכּה לקצו.

וברגעיו האחרונים מתגבּר בו חֵפץ החיים, כמשפט לכל חי, והוא חוגר שארית כוחו לעמוד בפני המות ומבקש עזר מן החוץ. למי יפנה? זר הוא לכל העולם החדש, אין לו שום מגע ומשׂא, שום חפץ או זכרון משותף עם איזו אומה חיה בכל הארץ. והנה הוא זוכר, כי לפני שנות אלף, בזמן שהיה עוד גם הוא מתהלך בין החיים, היה לו שׂונא בנפש – שכן קרוב, או אח שנתרחק – והשׂונא הזה עודנו חי. השׂוֹנא הזה הוא איפוא האחד תחת כל השמים אשר איננו זר לו לגמרי, אשר יש לו עמו פרק משותף בהיסטוריא, פרק מלא איבה ותחרוּת ודמים, אבל – איבה ותחרוּת ודמים משותפים… והנה הוא פושט ידו לשׂונאו זה ומביט אליו בתחנונים.

עדת השומרונים – מודיעים כה”ע – יסדה לה בית ספר, ובאין לאל ידה לכלכל צרכיו, פנתה לאגודת ישׂראל באנגליא ובקשה עזר מאתה. כמובן, תמכה בקשתה בזכרונות ההיסטוריים ואף נתנה לזכרונות אלו צורה יותר נעימה, ותחת שׂנאה ומלחמה, זכרה את “האחוָה”…

וצחוק גס ומלא רעל פרץ מפי איזו מכתבי-העת לישראל, מהם “מחזיקי הדת” ומהם מרביצי השׂכּלה, ובחרפות וגדוּפים ענו אלו ואלו על בקשת הגוסס אותה התשובה הקדמונית, אשר עדיין לא הוברר הדבר, אם היתה גם בזמנה תשובה כהלכה: – “לא לכם ולנו לבנות…”

שאלה היא ותהי לשאלה: אם לא דם אחינו “אפרים” נוזל בעורקי אויבנו זה ההולך למוּת; אך לוּ גם יהי דמו כולו, עד הטפה האחרונה, רק “מכּוּתא ומעוָא ומחמת וספרוַיִם” – לא נאה לאנשים נלבּבים להבּיט אל טרגדיא היסטורית כזו בשׂחוק וקלוּת ראש, ומה גם לאנשים מישׂראל, שגם הם עצמם בנס הם עומדים.