זבח שלא נזבח / אשר שילוני

רשימה זו פורסמה לראשונה במאי 1966, ושוב , במסגרת קובץ מאמרים של אשר שילוני - "והיד רושמת" -שנת 1991 - עמ' 94-96

הכה"ג עמרם בן יצחק, ויפת צדקה
הכה"ג עמרם בן יצחק, ויפת צדקה

  בימי חול המועד השומרוני סרנו שוב לרחוב בן עמרם בחולון, לאחר שהשלטונות הירדניים מנעו כניסתם של 22 מצעירי העדה לתחומם, עברנו בסִימטות הצרות והשוממות, שוחחנו עם בני העדה וניסינו לתהות על מנהגם ואורחם בחג לא חג של השתא.
היה זה כשעה או שעתיים לאחר שאחרוני המאושרים נכנסו למוניות בדּרכם ל”מעבר מנדלבוים” .

   בהיכנסנו לאותו בית כדי לשמוע על זבח הפסח בהר, לא שיערנו שהגבר התּמיר, לבוש ה”גלביה” (כתונת הפסים) – ידען הוא בתורה שבכתב נשלנו ושלהם, וכששאלנו על הרגשתו בערב זה של חג, ענה מייד, כיהודי משכונות יִרִושִלים שִפסוק מוכן לִו תמיד לכל מקרה; “הרי מִקרא מפורש הוא – ושמחת לפִני ה אֹלהיך, אתה ובנך ובתך ועבדך כולם יחדיו , ואיך נשמח כאשר איננו יחד? “

   הידען בתורה, אברִהם מרחיב, הוא אופה מצות מומחה. את ידענותו זו רכש במשך שנים על ההר והוא ידגים זאת הערב בהתקדש החג. באותה שעה עצמה – עת ישופדו 15 כבשים ויושחלו לתנור רחב מידות (בעומק של שני מטר); לאחר שעמרם בן יצחק הכוהן יקרא “ויאמר ה אל משה  ואל אהרון בארץ מצרים … – ישב אז אברהם מרחיב במועדון השומרוני בחולון, שפוף על יד כיריים של שדה לוהטים, כשמיכל גאז מוסיף אש
למדורה (ואור למצלמות המבזיקות…) הוא יפרוס בתנועת יד זריזה את הבצק הנלוש עד דק, על הסאג’ (קערת ברזל גדולה ורדודה הפוכה על פניה) עוגות מצות, חומות מעט, רכות וטעימות, כשנשים מספר עוזרות על ידו.

  לנו, המכירים את סדר הפסח המסורתי בבית אבא, הרי זה מראה מוזר למדי…
שעה קודם לכן חלצו השומרונים את נעליהם בהיכנסם ל “כנישתא” , עטופי טליתות, והתפללו נוגות, כשפניהם לעבר הר-גריזים. צער ניכר בפניהם על שנאלצו הפעם לוותר על זבח הפסח.
והנה אש לוהyת, צברים מיוזעים מרוב עבודה, נשים טרודות בלישת הבצק; כאשר תסתיים האפייה תקח משפחה משפחה חלקה במצות – ובזה יסתיים ליל הפסח המקודש.

   שאלנו את אברהם צדקה, אדם נעים ההליכות ובעל השכלה )שאיננו גר בשכונות השומרונים, אלא שבחג הוא שוהה כאן עם אחיו). שאלנוהו על החולין שבחגם, ומדוע אינם אוכלים בשר בליל החג ? אף הוא, ככל שומרוני, ענה לי בפסוקי תורה: “לא תוכלו לזבוח זבח פסח בחצריכם כי אם במקום שאדוני בחר בו” ; (” לא תוכל לזבח את הפסח באחת שעריך…” א.ש)  ואשר לאפיית המצות בליל החג – כל שקשור עם קרבן פסח מותר לעשותו, הן נאמר: “כל אשר יעשה לך נפש, הוא לבדו יעשה לכם” ( אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם” – א.ש) .
   על ההר, אומר הוא, נאפות המצות יום לפני החג, אך כשאנוסים אנו להיעדר מההר, אפיית המצות ממלאה את מקום זבח הפסח. אין לנו דבר אחר, טוען הוא מלבד אפייה זו, שכן, חג שלא על ההר איננו חג; אין טקס ואין שולחן חגיגי.
   ואמנם חשנו בחולין זה שבימי חול מועד, בבואנו לכאן בשעות הבוקר. התריסים בבתים היו מוגפים, הרחובות ריקים מאדם, אי פה אי שם מתרוצצת תרנגולת מלקטת שיירי מזון של חמץ, שהושלכו בעת הכשרת הדירות לחג.
   הנה כבשה פועה שנקנתה על ידי הנותרים בשכונה, והריהי מובלת לשחיטה בחצר בית הכנסת, מול המשקוף המקומר, שעליו חקוקות המלים “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” ( בתוככם – א.ש) .

   הכבש נשחט ובותר במדורת אש סמוכה שורפים את האיברים הבלתי כשרים יחד עם הזרוע הימנית, האסורה באכילה – זו שייכת לכוהנים, גם כשאינם יכולים ליהנות ממתת זה מחמת הגבול החוצה בין שני חלקי העדה. לאחר שכל אחד קיבל מנת כבש כרצונו, מכשירים את הבשר שיועלה על שיפוד וייצלה לאחר מכן.
בשכם עשוי תנור הצלייה מאבן, שנאמר: “לא תניף עליו ברזל”. גדול מידות הוא במיוחד, שמונה כבשים מושחלים על שיפודים ארוכים נתונים בו, ואילו לכבש האחד מספיק תנור מניאטורי, עשוי אבן ושקוע באדמה.

אחדים מהחבורה – מי ב”גלביה”, מי בבגדים אירופיים – מלבים את האש, אחרים מחזיקים שיפודי הבשר ואחרים מכינים עיסה של בוץ.  כאשר מגיעה האש לשיאה והתנּור מלובן היטב, מִושחלים השיפודים במהירות, מישהו שם מיכסה רחב על פי התנור, אחרים פורסים שכבה עבה של טיט על גביו, מהדקים, ושמים אבן כבדה עליו; הגחלים, העשן והחום הרב (שאינו פורץ החוצה) הם שעושים במשך שעתיים את בשר הכבש לכשר ולטעים למהדרין שבמהדרין.
את הצלי יאכלו הפעם בצוותא. כך נעים יותר כאשר נשארים כה מעטים מן העדה.

   השומרונים אינם נוהגים לעבוד בחול המועד, ופנויים הם לספר לך על הבית השומרוני הפתוח לאורחים, עלַ העזרה ההדדית ועל ההשפעה הטובה שהשפיעִה הישיבִה בצוותא, וכיצד זוֹ יישרה הדורים ביןִ שכנים; מספרים על נוהג ומסורת, על דיני טהרה חמורים (ובכך נוכחנו כאשר ישבנו על מיטה, ומארחנו ביקש אותנו באדיבות לקום, מפני שִזו מיטת אשתו בעת נידתה…). שמענו גם על דיני צום יום הכיפור, המחייב אפילו רך שנגמל מחלב אמו; על בר מצווה, שִאינו קשור לתאריך אלא למידת בקיאותו של הנער בתורה (שהוא לומד אצל ראש העדה), ועוד רבות תיאר בפנינו המארח מהווי חייהם של השומרונים.

ביום חמישי זה, תשוב העדה מן ההר הקדוש, ושוב יהיו יחדיו, עדה של 161 נפש. הערב יחבשו תרבוִשים אדומים לראשםִ, ” גלביות” ססגוניות; יחלצו נעליהם בפרוזדור הכניֹשתא (מקום התפילה – א.ש) , ייכנסו לאולם דרך פתח שעל משקופו חקוקות המלים בכתב עברי עתיק; “אין אלוה מלבד אלהים, שמע ישראל ד’ אלהינו, ד’ אחד” ; יכרעו ברך על השטיחים הפרושים ויתפללו לאלהִים, שיזכו לחוג כעבור שנה את זבח הפסח כהלכתו, על הר גריזים, כפי שצוו על ידי בן עמרם עבד ה’ .

אשר שילוני
מאי 1966